חכמת המטבח והחיים שלי - הגיגים
אני מכינה הרבה דברים. זה נכון.
שלא תתבלבלו לרגע, המשפוח'ה כועסת עלי כל הזמן... וכן... אני גם מחלקת המון... וכן...כיף להיות שכן שלי... (אגב, לא ברור לי איך את הבית ממול מנסים למכור שנתיים...? ;-)) אבל זה לא העניין.... הסוד הוא בכמות. מינונים. תמיד תזכרו את זה. בהכל!
חכמת המטבח שלי אומרת ככה.... "תמיד להשאיר את הסועד עם טעם של עוד".
פנינה חברתי, (נו... אתם מכרים אותה... מהסיפור על "עוגת המיץ של פנינה ולא שלנו") משתגעת מהכמויות בשר שאני קונה. 500 גרם, 300 גרם ואפילו פעם קניתי 100 גרם בקר טחון אפילו המוכר חשב שאני צריכה אשפוז... וכל כך למה ?
ראשית, אני תמיד מכינה המון דברים (כמה סוגי תוספות וכמה סוגי ראשונות וכמה סוגי בשרים, אז אי אפשר להכין מכל דבר שני קילו).
אבל מעבר לכך, אני רוצה בכל ארוחה לשמוע, "מה אין עוד מ..." אז אני רגועה... כי רק ככה, מחכים לטעם הזה שוב.
את זה הסבתא החכמה שלי לימדה אותי. גם אותה אתם מכירים כבר ממש טוב.
יש משהו בכמות גדולה, שעושה לאדם תחושה שהוא לא יכול לראות את זה יותר. כשמשהו נשאר הרבה זמן, זה עושה כבר תחושה של גועל בנשמה. כשמבשלים כמויות והבעלול אוכל "חודש" את העוף מלפני חודשיים, הוא לא יכול לראות לא את העוף הזה, לא עוף אחר וברוב המקרים, גם לא את אשתו...
אגב, זה נכון לגבי הכל. עודף ושפע, עושים לנו לרוב תחושה לא נוחה ולעיתים ממש הרגשת גועל.
לא לגחך בבקשה... כן, כן, קראתי את המחשבות שלך שם בסוף... "דווקא מתאים לי עודף של כמה מיליונים בחשבון הבנק..." תחשבי על זה עוד פעם.
"חשבתי. ממש מתאים לי".
תחשבי שוב.. יותר עמוק...
כמה אנחנו נגעלים מהעושר הנשפך הזה שמביא איתו חוסר ההערכה לדברים. אנחנו מאבדים את היכולת להינות ככה. הכל הופך כל כך מובן מאליו. לא צריך לצפות לשום דבר. זה מכלה את תחשות ההנאה והסיפוק שלנו, מבלי שנשים לב.
כשהיינו (אני לפחות) צעירים קיבלנו לבר/בת מצווה עט פרקר. זוכרים? מקרובי משפחה מקירבה ראשונה, קיבלנו שעון או אופניים. לא ככה?... כמה מאושרים היינו... תודו!
ומה היום?.... הילדים המדהימים שלנו כבר לא מצליחים להינות ממשהו...הרדיפה האין סופית אחר עוד ועוד ועוד... הצורך הבלתי נדלה לספק את הנפש.
פעם היתה עוגת חתונה. עוגות קומות. היינו מחכים לראות אותה בכל חתונה. כל החתונה חשבנו יפרסו אותה או לא?.. זוכרים ?...
היום, ביום הולדת שנה, העוגה יותר מרשימה מעוגת חתונה (וזה כשהילד עוד לא מבין כלום) וכל שנה היא צריכה להיות מרשימה יותר מהשנה שעברה...לאן נגיע, תגידו לי?
לאן נעלם האושר מהדברים הפשוטים? אני חושבת, שדרך הפשטות והצניעות, אנחנו הופכים אנשים טובים יותר. אבל שוב, זו רק דעתי ולא חייבים לקבל אותה. עודף עושה לנו לא טוב. עודף מחמאות עושה תחושת זיוף.
עודף אוכל עושה תחושת בחילה.
עודף ביקורת גורם תחושת אנטי. עודף דאגה לילדים... לא טוב..
עודף הגנה על הילדים... לא טוב.
עודף העברת אחריות לילדים ...גם לא טוב.
להמשיך? ידעתי שאין צורך.
זו היתה קצת מחכמת החיים שלי. נחזור לחכמת המטבח,גם שם מינון, הוא שם המשחק.
מכינה פיתות? אכין 5 פיתות. כן כן!!! 250 גרם קמח !!! נכוןןןןןןןןןן... קראתם נכון..... הפעלתי טאבון ל 5 פיתות ואין יותר. נגמר...
אם תבואו, אכין לכם שוב. אני לא מתעצלת. אבל מה שהיה..."היה".
אופה לחם? לא מקילו. מחצי קילו. כיכר אחת.
מטגנת שניצל? כמות סבירה למספר סועדים. כי כשהם יעברו למקרר, מי בדיוק יגע בהם? זה טעים ישר מהמחבת. כולנו יודעים זאת.
זהו. זו החכמה על רגל אחת.
ועוד משהו אחרון חשוב לא פחות! כמה שלא יהיה טעים, יקח זמן עד שאכין משהו שוב.
זה חוק ! עד שלא נרשם געגוע צורב...לא מכינה שוב!
איך סבתי המושלמת היתה אומרת על האוכל "רק שלא תכנס בו הברכה"...
אל תסתבכו עם המשפט שלה. זו בדיוק אותה חכמה רק במילים שלה.
תבורכו בכל השפע.
